שו"ת הרשב"א חלק ד ר״ד

שאלת: על ענין האשה שנתקדשה לאחד באנקוזא, ואחר כך נתקדשה ונתייחדה לאחר, במקום אחר. והוציאה מתחת השני, וגירש הראשון. ואח"כ התירוה ב"ד לשני זה, אחר גירושי הראשון. אם אותו ב"ד בר נדוי הוא, או לא?

תשובה: הדין נותן, שהוא בר נידוי. דכיון שהיא אסורה לו, וב"ד זה מתירין אותה לו, שמותי משמתינן ליה. וכההיא דסוף יבמות דף קכא, בההוא דטבע באגמא דסמקי, ושריא רב שילא לדביתהו. וא"ל רב לשמואל: תא נשמתיה. וכההיא נמי דאמרינן בס"פ ואלו מותרים נדרים דף כ. השתא דאמרו רבנן: לא מזדקקין ליה; בי דינא דמזדקק ליה, שמותי משמתינן ליה. ומיהו, אם טעו בהוראת, ולא עשו במזיד אלא בטועת, לא משמתינן ליה. וכדמסקינן בההוא דסוף יבמות. דרב שילא שהבאנו, דשלא להו רב שילא בעצמו, מטעה טעאי ולא שמתוה. אבל אם עשו שלא מחמת טעות הוראה, הרי אלו בני נדוי.